| |
משו"ת בר אילן
היד החזקה - לרמב"ם
אחד מגדולי ישראל שבכל הדורות, רבי משה בן מימון, נולד בקורדובה שבספרד בשנת ד"א תתצ"ח (1138) ונפטר בשנת ד"א תתקס"ה!!!! (1204) בפוסטט (קהיר העתיקה) שבמצרים. אביו ר' מימון היה דיין העיר קורדובה, וקיבל את תורתו מר' יוסף אבן מיגאש, תלמידו ויורשו הרוחני של הרי"ף. בשנת ד"א תתק"ח (1148), לאחר פלישת שבט מוסלמים פנאטיים לספרד, גלתה המשפחה מקורדובה ונדדה ממקום למקום, ולבסוף התישבה בפאס שבמרוקו בשנת ד"א תתק"כ (1160). כבר אז התחיל הרמב"ם לחבר את חיבוריו המפורסמים. בפאס עסק הרמב"ם גם בלימוד חכמת הרפואה, וממקצוע זה התפרנס כל ימי חייו. בשנת ד"א תתקכ"ה (1165) עזבה המשפחה את צפון אפריקה ועלתה לארץ ישראל. עלייתם לא עלתה יפה והם ירדו מצריימה, ולאחר פטירת ר' מימון התיישבו בניו בפוסטט (קהיר העתיקה). בקהיר מצא הרמב"ם מצב שבו כת הקראים שלטה בכיפה, והשפעתם החברתית והדתית הורגשה היטב על ידי היהודים הנאמנים לתורה שבעל פה. נגד כת זו לחם הרמב"ם בתקיפות. הרמב"ם מונה רב וראש הקהילה ועסק בתורה, הוראה, חיבור ספרים, אגרות ותשובות, ואף נתמנה לרופאו של השולטן צאלח-א-דין המפורסם ומשפחתו. ר' משה הספיק לעסוק בכל שטחי המדע והפילוסופיה, ובכל מקצועות התורה - תלמוד והלכה, פילוסופיה ומוסר, והריץ תשובות מרובות בכל הנושאים הללו לקצות העולם היהודי דאז. שיטותיו בפילוסופיה, כפי שהן מופיעות בספרו מורה נבוכים, עוררו פולמוס גדול, שנמשך עוד דורות רבים לאחר מכן. בספרו משנה תורה סיכם הרמב"ם את כל התורה שבעל-פה להלכה בסדר מופתי, ובספר המצוות קבע קריטריונים למנין תרי"ג המצוות. קהילות שלמות קיבלו עליהן לפסוק כדבריו בכל דין ודין, ובמיוחד התחבב הרמב"ם על יהדות תימן. בתשובותיו חומר רב על העולם היהודי של תקופתו, מנהגיו, אמונותיו, בעיותיו, ומהן ניתן ללמוד כיצד הנהיג והדריך דבר הדור את בני דורו בדבריו, היפים לא רק לשעתם אלא גם לדורות.
הרמב"ם סיים את כתיבת ספרו הראשון, הפירוש למשנה, בשנת ד"א תתקכ"ח (1168). זהו הפירוש הראשון המקיף למשנה שהתפשט בעולם היהודי, ונוסף לפירוש ציין בו הרמב"ם בקביעות איך נפסקה לדעתו ההלכה בכל ענין, וכן חיבר מבוא מקיף למשנה, ומבואות מפורטים לסדרי קודשים וטהרות, לפרק 'חלק' שבסוף מסכת סנהדרין ולמסכת אבות ('שמונה פרקים'). כל חייו המשיך הרמב"ם לשכלל ולתקן את פירושו, וכל מעתיק העביר לדורות הבאים את הנוסח שהגיע אליו, גם אם לא היה הנוסח הסופי שיצא מתחת ידי המחבר. פירושו למשנה נכתב בשפה הערבית באותיות עבריות, שפת הדיבור והלימוד של כל יהודי ארצות האיסלם (בשפה זו כתב בעתיד את כל חיבוריו, מחוץ ל'משנה תורה'). הפירוש תורגם במשך השנים בידי מתרגמים שונים, ובדפוסי התלמוד הונצח נוסח משולב של מתרגמים שונים מתקופת שונות, משובש לא מעט. בדורנו תירגם הרב יוסף קאפח מחדש את פירוש המשניות של הרמב"ם על-פי כתב ידו של הרמב"ם עצמו ששרד ברובו בדרך פלא עד ימינו, ובו תיקונים, שינויים והוספות רבות, שרבים מהם לא נכנסו לתרגומים הרגילים. 'סתירות' רבות בין פירושי הרמב"ם למשנה ובין ספר 'משנה תורה' נפתרו, כאשר התברר שהגירסה האחרונה בפירוש המשנה זהה למסקנה ההלכתית שבספר 'משנה תורה'. פירוש המשניות של הרמב"ם בתרגום החדש של הרב קאפח יצא לאור בידי מוסד הרב קוק בשנים תשכ"ג-תשכ"ח (1963-1968) עם המקור הערבי ועם שינויי נוסחאות והערות מקיפות, ועתה הוכנס נוסח התרגום הזה של הפירוש למאגר.
בתוך פירוש המשנה מתייחד הפירוש למסכת אבות, ובמיוחד ההקדמה לפירוש על אבות המכונה 'שמונה פרקים', העוסקת בכוחות הנפש ובדרכי חינוכם וחיזוקם. הפירוש על אבות יצא לאור בתרגום מתוקן ומדוייק על ידי הרב יצחק שילת בירושלים תשנ"ד (1994), והוא הוכנס למאגר. למסכת עבודה זרה הוכנס למאגר התרגום שיצא לאור במהדורה מתוקנת, המבוססת על תרגומו של הרב קאפח ועל תיקונים של הרב שילת, בידי דרור פיקסלר, ירושלים תשס"ב (2002).
רא"ש
רבי אשר בן יחיאל, הרא"ש, נולד בשנת ה"א י' (1250?) באשכנז ונפטר בשנת ה"א פ"ז (1327) בטולדו שבספרד. הרא"ש למד בישיבות בעלי התוספות באשכנז ובצרפת, ורבו הגדול היה המהר"ם מרוטנבורג. בעקבות רדיפות נגד היהודים באשכנז, ברח הרא"ש לספרד בשנת ה"א ס"ג (1303), ושם התקבל בכבוד רב על ידי הרשב"א בברצלונה, ומאוחר יותר התמנה לרב העיר הגדולה טולדו. לאחר פטירת הרשב"א נחשב הרא"ש לפוסק הדור בספרד. הוא השאיר אחריו יותר מאלף תשובות. בפירושיו לגמרא (פירוש הרא"ש, תוספות הרא"ש), מאחד ר' אשר את האסכולה האשכנזית והפרובנסלית עם האסכולה הספרדית במיזוג גמור, בכך שדעות בעלי התוספות, גדולי פרובנס וגדולי ספרד משמשות כאחד בהבנת הסוגיא ובקביעת ההלכה. בנו-תלמידו, ר' יעקב, חבר ספר הטור, שם מובאות דעותיו של אביו הרא"ש להלכה. גם ר' יוסף קארו בספרו שלחן ערוך מבכר את דעת הרא"ש להלכה. ספר 'פסקי הרא"ש' נדפס לראשונה בסוף מסכתות התלמוד בדפוסי ונציה ר"פ. הוא מסכם את הסוגיות להלכה, כאשר הוא מבוסס בעיקר על פסקי הרי"ף, ומביא הרבה מפירושי ופסקי בעלי התוספות. בסוף כל מסכת צורף 'קיצור פסקי הרא"ש' על אותה מסכת, כנראה מעשה ידיו של בנו, ר' יעקב בעל הטורים. כבר בדפוס הראשון צורפו לפסקי רא"ש 'הגהות אשרי', לקט פסקים מאת ראשוני אשכנז (תוספות, הראבי"ה, אור זרוע, 'מהרי"ח' - ר' יחזקיה ממגדינבורג ועוד), המשלימים את דברי הרא"ש. מלקט 'הגהות אשרי' הוא ר' ישראל מקרמז' (אוסטריה, המאה הי"ד), אבי-סבו של ר' ישראל איסרלין בעל 'תרומת הדשן'. במשך השנים נוספו לדפוסי התלמוד הגהות נוספות ש'נבלעו' בתוך הגהות אשרי. הגהות אשרי נמצאות לפנינו על רוב המסכתות, והיתה להן השפעה רבה על הפסיקה במשך הדורות.
הטור / ספר ארבעה טורים
ר' יעקב בן הרא"ש נולד בקולוניא (קלן) שבגרמניה בערך בשנת ה"א כ"ט (1269) ונפטר בטולידו שבספרד בערך בשנת ק"ג (1343). היה תלמיד מובהק של אביו ר' אשר ב"ר יחיאל, גדול רבני גרמניה, וגם את אחיו הגדול ר' יחיאל החשיב כרבו. בשנת ס"ג (1303) הצליח לברוח עם אביו וכל משפחתו לספרד, שם השתקע בברצלונה ואח"כ בטולידו. היה צנוע ועניו, וכנראה שמעולם לא שימש ברבנות. רוב ימיו היה עני ובעל יסורים, אך זה לא מנע ממנו להורות ולחדש בתורה, להעמיד תלמידים רבים ולכתוב ספרים שפרסמו את שמו לדורות. כבר בחיי אביו החל בהכנת קובץ מתשובות אביו הרא"ש, וגם סיכם וקיצר את ספרו הגדול של אביו בחיבור שנקרא 'קיצור פסקי הרא"ש', שמודפס עד היום בסוף כל מסכת כנספח לפסקי הרא"ש. אולם הגדול והמפורסם בין ספריו הוא ספר הטור, שהוא למעשה קובץ של ארבעה ספרים נפרדים, המהווים ביחד ספר הלכה מקיף של ההלכות הנוהגות בזמן הזה. ספר הטור מסודר באופן הגיוני ושימושי לפי נושאים ותתי נושאים, כאשר החלק הראשון - ספר אורח חיים - כולל את ההלכות היומיומיות ואת דיני המועדים; החלק השני - ספר יורה דעה - כולל את דיני איסור והיתר במאכל, בריבית, בדיני נידה וטבילה ועוד; החלק השלישי - ספר אבן העזר - עוסק בהלכות אישות; והחלק הרביעי - ספר חושן משפט - עוסק במשפטים ודיני ממונות. הספר כולו מיוסד על התלמוד ועל ספרות הפסיקה שלפניו, כאשר בולטים בין מקורותיו הרמב"ם ובעלי התוספות ואביו הרא"ש, חלק יו"ד מבוסס בעיקר על ספר 'תורת הבית' לרשב"א, וספר חו"מ בעיקר על ספר התרומות לר' שמואל הסרדי תלמיד הרמב"ן. ניתן לומר שר' יעקב שילב בספרו בין העמקות, החריפות של בעלי התוספות - לסדר ולהיגיון השיטתי של חכמי ספרד, כאשר הוא משלב בפסיקתו את מקורות ההלכה והדעות השונות בפוסקים, עד שהוא מגיע להלכה פסוקה, לרוב בעקבות פסקי אביו הרא"ש. הספר התקבל ונפוץ במהירות גדולה, וקהילות רבות בספרד ובמקומות אחרים קיבלו אותו כפוסק מכריע, אפילו נגד הרמב"ם. לימים כתב עליו ר' יוסף קארו את חיבורו 'בית יוסף', וגם את ספרו הקצר 'שולחן ערוך' ערך לפי סדר הטור, כך שלמעשה הסדר והכיוון ההלכתי של ר' יעקב בעל הטורים נעשו לנתיב המרכזי של ההלכה עד היום. בנוסף חיבר ר' יעקב פירוש על התורה, ו'צוואה' שהיא למעשה איגרת מוסר מיוחדת במינה, ומיוחסים לו חיבורים נוספים.
בית יוסף
רבי יוסף קארו ידוע בכינויו "מרן" ו"המחבר" (של ספר השולחן ערוך). הוא נולד בטולדו שבספרד בשנת ה"א רמ"ח (1488) ונפטר בצפת בשנת ה"א של"ה (1575). בשנת ה"א רנ"ב (1492) גלו הוא ומשפחתו עם הגולה, אשר עזבה את ספרד בעקבות צו הגירוש של המלך פרדיננד והמלכה איזבילה. הוא גדל בתורכיה ולמד תורה שם. בשנת ה"א רצ"ו (1536) עלה מרן לארץ ישראל, התיישב בצפת ושם הוסמך בסמיכות הסנהדרין ע"י רבו הגדול, המהר"י (ר' יעקב) בי רב. ספרו הגדול בית יוסף, המסודר לפי ספרי הטור, הינו אוסף של כל דעות הפוסקים והמפרשים בהלכה, החל מסוגיית התלמוד וכלה בפסקי בני דורו. שלושת עמודי התווך שעליהם ביסס את פסקיו הם: הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש. כשדעותיהם חלוקות, הכריע כדעת שניים נגד אחד.. ספרו השולחן ערוך - קיצור של ספרו בית יוסף - הפך לספר הפסק המחייב בכל בית ישראל, אחרי שנוספו עליו הגהות הרמ"א, ונכתבו עליו פירושים וביאורים רבים מאוד. בנוסף חיבר את פירושו הקלאסי 'כסף משנה' לספר 'משנה תורה' לרמב"ם. תשובותיו נשלחו לקרוב ולרחוק, מהם נדפסו שני קבצים: שו"ת בית יוסף, ושו"ת אבקת רוכל. מרן עסק גם בחכמת הקבלה.
שולחן ערוך
רבי יוסף קארו ידוע בכינויו "מרן" ו"המחבר" (של ספר השולחן ערוך). הוא נולד בטולדו שבספרד בשנת ה"א רמ"ח (1488) ונפטר בצפת בשנת ה"א של"ה (1575). בשנת ה"א רנ"ב (1492) גלו הוא ומשפחתו עם הגולה, אשר עזבה את ספרד בעקבות צו הגירוש של המלך פרדיננד והמלכה איזבילה. הוא גדל בתורכיה ולמד תורה שם. בשנת ה"א רצ"ו (1536) עלה מרן לארץ ישראל, התיישב בצפת ושם הוסמך בסמיכות הסנהדרין ע"י רבו הגדול, המהר"י (ר' יעקב) בי רב. ספרו הגדול בית יוסף, המסודר לפי ספרי הטור, הינו אוסף של כל דעות הפוסקים והמפרשים בהלכה, החל מסוגיית התלמוד וכלה בפסקי בני דורו. שלושת עמודי התווך שעליהם ביסס את פסקיו הם: הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש. כשדעותיהם חלוקות, הכריע כדעת שניים נגד אחד.. ספרו השולחן ערוך - קיצור של ספרו בית יוסף - הפך לספר הפסק המחייב בכל בית ישראל, אחרי שנוספו עליו הגהות הרמ"א, ונכתבו עליו פירושים וביאורים רבים מאוד. בנוסף חיבר את פירושו הקלאסי 'כסף משנה' לספר 'משנה תורה' לרמב"ם. תשובותיו נשלחו לקרוב ולרחוק, מהם נדפסו שני קבצים: שו"ת בית יוסף, ושו"ת אבקת רוכל. מרן עסק גם בחכמת הקבלה.
משנה ברורה
ר' ישראל מאיר הכהן נולד בשנת תקצ"ט [1839] ונפטר בעירו ראדין (אז פולין, כעת ביילורוסיה) בסוף שנת תרצ"ג [1933]. בצעירותו למד בישיבה בווילנא, והתפרסם כעילוי וצדיק. רוב ימיו ישב בעירו ראדין, והתפרנס מחנות שהחזיקה אשתו. מעולם לא נשא שום מישרה רבנית; הקים ישיבה קטנה בראדין, שנהייתה במשך השנים אחת החשובות בליטא. כתב חיבורים רבים בהלכה ומוסר, שפירסמו אותו מאוד, והשפעתם גדולה עד היום. חיבורו ההלכתי הראשון היה ספר 'חפץ חיים' על הלכות לשון הרע, ועל שמו כונה ר' ישראל מאיר כבר בחייו, וכך הוא מכונה עד היום, 'החפץ חיים'. הוא כתב ספרי הלכה שימושיים שהזמן גרמן, כמו ספר 'מחנה ישראל' לחיילים בצבא הצאר; כמו-כן חיבר ספרים בהלכות קודשים ומקדש, ואף פתח 'כולל' ללימוד קודשים. חיבורו הגדול הוא ספר 'משנה ברורה' על שו"ע או"ח בשישה כרכים, שבהכנתו עסק במשך כ"ח שנים, וכל כרך נדפס מייד בסיום הכנתו (ורשה תרמ"ד [1884] - פייטרקוב תרס"ז [1907]). ספר 'משנה ברורה' התפשט במהירות עצומה בעם ישראל, ומהווה עד היום את ספר הפסיקה העיקרי בחלק או"ח בציבור האשכנזי, וספר הלכה חשוב ביותר לכל עם ישראל. ספר 'משנה ברורה' כולל ביאור בעל שלושה חלקים שכתב החפץ-חיים: 'משנה ברורה' עצמו, שהוא ביאור פסקי השו"ע, הוספת פרטים הלכתיים, והכרעת ההלכה במקום מחלוקת הפוסקים; 'ביאור הלכה', הכולל דיונים הלכתיים ארוכים יותר; ו'שער הציון', בו נמצאים מקורות ההלכה בפוסקים להלכות המובאות במשנה-ברורה ועוד הערות קצרות.
הרב דניאל כץ – "ארץ חמדה"
נימוקי יוסף על י"א מסכתות
הוצאת מכון זכרון שאול, בני ברק ה'תשס"ד (ד' כרכים)
ר' יוסף חביבא היה תלמידם של הר"ן ורבי חסדאי קרשקש. שאר תולדותיו ופעולותיו אינם ידועים לנו. כפי הנראה, חיבורו הגדול "נימוקי יוסף" - בו אנו עוסקים - חובר בסביבות שנת ה' קל"ו (1376) והמחבר עצמו נפטר לפני שנת ה' ר' (1440). הספר "נימוקי יוסף" הוא ביאור על הרי"ף, שמיוסד בעיקר על תורתו של הריטב"א, והוא נסמך גם על פירושיהם של רש"י ותוספות. ה"נימוקי יוסף" מיעט להביא את חידושיו שלו בתוך חיבורו וגם כשהביא מחידושיו פתח בענווה: "אמר המחבר" ובזה הבדיל את הדברים מדברי קודמיו.
מדפיסי ש"ס וילנא כשבאו להוציא את הרי"ף עם מפרשים בחרו בר"ן כפרשן העיקרי על הרי"ף והדפיסו את פירושו לרי"ף כשהיה בידם פירוש זה. במסכתות בהם לא היו חידושי הר"ן תחת ידם, הדפיסו את ה"נימוקי יוסף" במקומו. כתוצאה מכך לא הודפסו פירושי ה"נימוקי יוסף" על י"א מסכתות בהם היה למדפיסי וילנא כתב יד של הר"ן וכמעט שאבדו חידושים אלו מן העולם.
בדור האחרון בעקבות ההתעוררות להוצאת ראשונים שהיו גנוזים בכתבי יד נתגלו גם חלקיו של כתב היד היחידי של ה"נימוקי יוסף" בשתי ספריות. במשך עשרות שנים עמלו חכמים שונים להוציא מסכת אחר מסכת עד שהושלמה הוצאת החיבור כולו. אך דא עקא שעדיין חיבורים אלו לא היו בהישג יד הלומדים והיו מפוזרים בהוצאות שונות, כשחלק נכבד מהם יצא על ידי הרב משה יהודה הכהן בלוי זצ"ל (נפטר תשס"ג) בארה"ב והיה קשה למוצאם בארץ ישראל. לכן יפה עשה "מכון זכרון שאול" שכינס בהוצאה אחת את כל ספרי ה"נימוקי יוסף", הדפיסם מחדש את המהדורות הישנות וצילם את החדשות ובכך החזירו את עטרת ה"נימוקי יוסף" למקומה.
נביא דוגמה מעניינת מפירושו של ה"נימוקי יוסף": על הסיפור המפורסם בברכות כח ע"א שהדיחו את רבן גמליאל מנשיאותו כותב ה"נימוקי יוסף" שיש להסיק ט"ז מסקנות ביחס לדרכים בהם תלמיד צריך לנהוג כלפי רבו. נביא כמה מהם: "שיש להיזהר מפני המוסר שלא יחלוק עם הרב בדבר התלוי בסברא לבד". "שרשאים הכלל להוריד הרב מגדולתו אם עושה דבר בלתי הגון" אך בתנאי: "כשיהיו בהסכמת הכלל חכמים גדולים" וכן "שראוי לסבול עונשי הרב פעמיים ושלוש קודם שיעשו כנגדו". עוד למד "שהמנוי והמעלה ראוי לאדם בעבור החכמה ולא מפני היחס והמשפחה". וכן "שראוי לשים עצות (להתייעץ עם בני הבית) גם על דבר שהוא ברור [ש]יש בו כבוד". ולמדנו "שראוי להתייעץ עם אשתו ובלשון כבוד."
לשלמות העניין נציין שחידושי ה"נימוקי יוסף" על כתובות ושבועות שהיו בדפוס מזה שנים רבות הוכנסו גם הם לסדרה זו כדי שכל ספריו של ה"נימוקי יוסף" ידורו במקום אחד
.
|
|